נויישה שוויצר

המאבק לחיים – סיפורה המדהים של נוישה שוויצר.

נוישה שוויצר, תושבת העיר נתניה, אחות בהכשרתה וחברת הנהלה בעמותת "הדר" העמותה למען הקשיש בעיר, פותחת  צוהר מדהים לסיפור חייה ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

מאת: קובי ברדה

נולדתי בעיר מיקולינצה שאז הייתה חלק מפולין והיום שייכת לאוקראינה.

אבי ואימי היו פעילים פוליטים בתנועות היהודיות ציוניות וחלמו על פלסטינה.אבי היה בעל חווה גדולה שהכילה אלפי ראשי בקר.

היו לנו חיים נוחים וטובים. ההורים דאגו לי למורים פרטיים ורכשתי ידע בשפות רבות ובכללן עיברית,אנגלית,גרמנית,רוסית ואוקראינית.כבר בגיל 5 החלתי את הלימודים בביה"ס.בזכות העסקים המשגשגים של אבא חיינו חיים נוחים ומאושרים,הבית רחב הידים שלנו בו גדלתי והכיל את משפחתי וצוות שליווה אותנו משמש היום כבית העירייה. גם העיר שימשה בית חם לקהילה יהודית גדולה ומשגשת שבימי השיא שלה מנתה כ – 3000 יהודים עם גמנסיה,בתי כנסת ופעילות ציונית נלהבת. ביום החמישי ליולי,1941 ערב יום שישי,כבשו הנאצים את העיירה בה גרנו.

אני זוכרת את הצבא צועד לעיר על כליו,רכביו כאשר האוכלוסייה האוקראינית המקומית מקבלת את פני הכובש הנאצי בקערות של לחם ומלח.

היום הזה הוא היום בו החל המאבק על חיי….

כבר באותו הערב ערכו האוקראינים מרחץ דמים בתושבי הכפר היהודים.הם נכנסו לבתים שחטו בדם קר ילדים,מבוגרים וטף כאילו המתינו כל השנים הללו לאות לבצע בנו שפטים…מכפר בן 3000 יהודים שרדו את המלחמה פחות מ – 60..

את היום הנורא ב – 28 לאוגוסט 1941 בו נשלחו מהעייירה למעלה מ – 2000 יהודים,אני זוכרת כאילו זה היה אתמול. הגרמנים דפקו בדלת וקראו לנו להתפנות לאיסוף במרכז הכפר.

למזלנו, שכנתנו האלמנה שגרה בסמוך לנו סיפרה לנו על מקלט מיוחד שהוסתר באמצעות שידה כבדה. הגענו אליה, היא פתחה את הדלת והכניסה אותנו במהירות לתוך המקלט,אך היא העדיפה לנוס לשכנתה האוקראינית ולהסתתר אצלה, אלה שהגרמנים תפסו אותה ושלחו אותה למותה….

לאחר 24 שעות במרתף ובאישון ליל, יצא אבא וניסה לבדוק האם נותרו מכרים שלנו מאחור.הוא הגיע לביתה של בת דודתו ומצא שם את ביתה בת ה – 9 שניצלה בזכות זה שהדלת אותה פתחה לגרמנים,הסתירה אותה מהם וייצר החיים שבה, הנחה אותה לשמור על שתיקה. אבי אסף אותה ועד היום היא חיה בקיבוץ גזית עם 4 ילדים ומשפחה גדולה בזכות זה שאבי מצא אותה ואסף אותה למשפחתנו.נאלצנו לנדוד לגטו היהודי , אך בקור של נובמבר בפולין,במשך 3 ימים חיינו בחוץ,מתעטפים בשמיכות ומנסים לשרוד כי לא היה כל מקום פנוי.

ביום הרביעי בא אלינו אדם שסיפר לנו שקיימת דירה עם חדר פנוי בגטו, הסיבה שהחדר היה פנוי הייתה משום שבעלת הבית חלתה בשחפת ושתי בנותייה סעדו אותה.המשפחה שלי, שכללה 10 נפשות, נאלצה לברוח כל עת שהתקרבו הגרמנים ולהתחבא במרתף שהיה בדירה, אלא שבאחד מהימים משנכנסנו למרתף עם השכנים פרץ הילד בן ה – 3 בבכי. הגרמנים ששמעו את בכי התינוק החלו לעקור את הרצפות בניסיון למצוא את המקום בו הסתתרנו.האם שלא הצליחה להשתיק את התינוק נאלצה במו ידיה לחנוק אותו למוות כדי להציל את כולנו.

ככה עברנו את החורף בהסתתרות ובהתחבאות בגטו מפני הגרמנים עד שביום השישי ליוני 1943, אחותי שלא יכלה עוד לשאת את חייה ניסתה לשלוח יד בנפשה באמצעות רעל אותו כל אחד מבני המשפחה נשא על גופו.אימי שהבחינה כי אחותי כחולה ואיננה נושמת, העירה את אבי שיצא לגטו לחפש רופא שיציל את חייה של אחותי.הרופא הגיעה למקום ובאמצעות שטיפת קיבה הצליחה להציל את חייה של אחותי שלא סלחה לנו עד יום מותה על שלא נתנו לה להחזיר את נשמתה לבורא.חלשה ותשושה,החזקנו אמא ואני את אחותי ועלינו על עגלה בדרך מהגטו לעיר אחרת עפ"י הנחיית הגרמנים.אנחנו ישבנו בעגלה השנייה מותך 15 עגלות.מיד לפני שייצאנו לדרך עבר קצין גרמני,ספר 7 עגלות ואת כל יתר נוסעי 8 העגלות הורידו לצידי הדרך וירו בהם למוות.

אחרי הגירוש הזה,אבא באמצעות הכסף שהיה לו הצליח למצוא לנו מקום במחנות עבודה וככה הגעתי למחנה העבודה בברואיצה ושאר משפחתי הלכו למחנה בסטופצי. במחנה העבודה הזה עברנו סבל בלתי ישוער, אך יותר מכל לא אשכח את הלילה בו נכנסו הגרמנים לאולם הלינה שלנו, לקחו 15 בנות מחוץ לחדר וירו בהם,למזלי בי לא נגעו.בסוף חודש יוני 1943 התחלף מפקד המחנה והחליט לערוך מפקד לנשים שהיו במחנה. מתוך כ – 250 נשים במחנה,הוא בחר בי ואמר לי לצאת החוצה מהשורה בה הייתי ואמר – " אותך אני ממנה למנהלת המכבסה כל העובדים צריכים להשמע לך".למזלי בתפקיד זה היה לי את היכולת לצאת בימי שבת מהמחנה וללכת למחסן כדי לאסוף סבון וסודה לכביסה ושם הכרתי את האפסנאי שהיה יהודי. התחברנו ודיברנו וסיפרתי לו על משפחתי שעבדה במחנה הכפייה והוא הבטיח לי לקחת אותי לביקור במחנה במסגרת המסע אותו הוא עורך אחת לחודש במחנה הכפייה של הורי.

וכך ב – 3 ליולי נסעתי לפגוש את המשפחה אותה לא פגשתי מזה זמן רב.היה לי זה הביקור האחרון והפעם האחרונה בה ראיתי את משפחתי.אני זוכרת את אבא עומד ומנופף לי לשלום ביד שאני מתרחקת עם הרכב בחזרה למחנה הכפיה בו עבדתי. שבוע לאחר מכן, ב – 10 ליולי ראינו שריפה אדירה מהאזור בו היה המחנה.שאלתי שוטר אוקראיני טוב לב האם הוא יודע מה קרה שם והוא רמז לי שהמחנה נשרף.בו ביום הבנתי, כי אם לא אברח ממתין לי עתיד דומה ואכן אני היחידה מכל צוות עובדי מחנה הכפייה שנותרה בחיים למעלה מ – 2000 איש…

ביום חמישי ה – 17.7 החלטתי שאני בורחת, לקחתי שמלה פרחונית,נטלתי סל מקש,שמתי מטפחת ובלי נעלים צעדתי בשביל המוביל למכבסה, עקפתי אותו והמשכתי לבית העלמין של המחנה וכך צעדתי מחוץ למחנה תוך שאני חולפת על פני שוטרים אוקראינים,חיילים גרמניים מחליטה לברוח אל היער.צעדתי באותו יום כ – 30 ק"מ יחפה,משחדת בדרך אוקראינים שלא יסגירו אותי לשלטונות והגעתי אל היער.ביער חברתי לקבוצת יהודים שהיו מתגנבים בלילה למעיין ובהם יאנוש מורגנשטיין מי שנחשב היום לבמאי הסרטים המפורסם ביותר בפולין שהביא אותי לדודי.

לצערי,לאחר זמן קצר בו התחברתי מחדש לדודי הוא נרצח ע"י חבורת אוקראינים ואני איבדתי את אחרון קרובי המשפחה שלי שעוד חיו.ביער,נאלצתי לנוס על נפשי ואף יום אחד לאחר שהגרמנים תפסו ילד מהיערות ועינו אותו הם באו לחפש אחרינו.למזלי לבשתי שמלה ירוקה וכך הם לא הבחינו בי, אך הם מצאו את מקום המסתור שלי ולקחו את מעט הכסף והתכשיטים שאבא צייד אותי ואמא תפרה לי ככיסים שהיו סביב גופי.

בהמשך הצלחתי לברוח ולקבל מחסה בביתו של מיכאל שנתן לי מחסה בביתו בפשפש שהיה מתחת לשירותים עד שביום ה – 23.3.1945 שוחרר הכפר והסוביטים נכנסו כדי לשחרר את כולנו.

אני הפלגתי לפלסיטנה ודרך מחנה מעצר בקפריסין הגעתי ישירות לעיר נתניה העיר שאני כל כך אוהבת.

לאחר מכן הכרתי את בעלי יצחק שוויצר, הקמתי משפחה הכוללת שני בנים,חמישה נכדים ושלוש נינות נפלאות תוך כדי המטרה שלה הקדשתי את חיי, להציל חיים של אחרים כאחות בביה"ח בלינסון.בשנת 1992 ולאחר שאוקראינה קיבלה את העצמאות, חזרתי לעירייה בה נולדתי ושם נדרתי נדר להקים מצבת זיכרון לזכר כל הניספים בני העייריה שהיו ואינם עוד.

ואכן,בשנת 1996,סגרתי מעגל עת עמדתי בטקס החניכה , בדיוק במקום בו נקברו יהודי העירייה והקמתי מצבה לזיכרם בפרויקט בו אני תיכננתי,שילמתי והפקתי בכוחות עצמי.טקס גילוי המצבה היה מרגש,ראש העיר ותושבי הכפר באו לכבד את האירוע שתואר בהרחבה בתקשורת האוקראינית.

אנדרטה שהקימה נויישה שוויצר בעיר הולדתה באוקראינה

אנדרטה שהקימה נויישה שוויצר בעיר הולדתה באוקראינה

כיום אני פעילה כמתנדבת בעמותת "משואה" שבתל-יצחק, בשש עשרה השנים האחרונות אני מתרגמת את המכתבים והמברקים שנשלחו ע"י כאלה שהיום כבר לא איתנו בהתנדבות.

כמו –כן אני מתנדבת מאז שנת 1993 בעמותת "הדר" לאחר שהקמתי את מחלקת הדרכת מטפלות בית והדרכה לטיפול באותם קשישים וכיום אני חברה פעילה בהנהלת העמותה לרווחת אותם ופועלת בהתנדבות למען הקהילה הנפלאה של העיר נתניה.

About קובי ברדה

‪Google+‬‏ web tools
%d בלוגרים אהבו את זה: